יום שישי, 17 בפברואר 2012

רשומה מסכמת

ראשית אני רוצה לשתף במה שעובר עלי מבחינה רגשית בדקה עת התחלתי לכתוב הרשומה האחרונה בבלוג שלי. אני מאוד מתרגשת, שמחה וגם עצובה, אני מתרגשת כי זו הרשומה האחרונה בסמסטר זה ושמחה שסיימתי את הפרק הזה בלימודים שהיה אתגרי מבחינתי, אך עצובה שזה נגמר. תהליך הכתיבה בבלוג הוא תהליך מעניין ומאתגר ולא קל, מעורר המון מחשבות והתלבטויות שבאים לידי ביטוי במילים אותן אני רושמת ומשתפת בהן אחרים. הצורך בכתיבה שבועית אילץ אותי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש עמדות אשר משקפות את האני מאמין שלי, ואת התפיסה החינוכית אותה אני מאמצת, בכל שבוע, הייתי צריכה להתחיל מחדש.
עיצוב הבלוג בעצמו היווה עבורי משימה מאתגרת, אני עדיין זוכרת ההתלבטויות שלי בקשר לבחירת התבנית, התמונה ,הרקע, והתמונה האישית, הבלוג היה בשבילי תעודת הזהות שחשף אותי כסטודנטית אלמונית לעולם הרחב, ואשר צריך ללוות אותי לאורך כל הדרך.
ברשומה הראשונה שהתחלתי לכתוב, הייתי מבולבלת מפוחדת וחסרת ביטחון, תהיתי איזה מידע אני צריכה לחשוף ולשתף, ומי יכול לעיין במידע האישי הזה, מה יגיבו ואיך יתייחסו אליי, אני זוכרת ההתנסות הראשונה שלי בכתיבת הבלוג ,הייתי כותבת ,מוחקת ,משנה ורושמת מחדש , הדבר הזכיר לי את סיפורו של הסופר "James Baldwin" שהיו לו מספר רב של ניסיונות כתיבה שלא צלחו עד אשר נולד הסיפור/המכתב האמיתי הידוע בשם "My Dungeon shook".  אט אט התחלתי לזרום, המשימה נהפכה לחלק ממני, זה היה המקום היחידי שיכולתי לשתף ולבטא את עצמי ואת מחשבותיי ורגשותיי מבלי לחוש שמבקרים אותי, הרגשתי בטוחה לחשוף את עצמי, הרגשתי שזה "שלי" חלק מאורח החיים שלי, חיכיתי לשעה בה אני פנויה ללא הפרעות של החיי יומיום וזרמתי מבלי להרגיש שאני צריכה להתאמץ יותר מדי, הבלוג היווה בשבילי דרך להתחברות מעמיקה עם עצמי, עם האני האישי והמקצועי , הייתי מאוד אותנטית וכנה, אני בטוחה שעל אף שהמשימה נגמרה אך מתוך בחירה אני ארצה להמשיך בתהליך אותו עברתי ולא אוותר בקלות על החוויה המעצימה של הכתיבה.
מסקירה חוזרת לרשומות שכתבתי אני יכולה להעיד על עצמי כי התייחסתי לנושאים מאוד מעניינים ומאתגרים אשר נתקלתי בהם בחיי המקצועיים ובחיי היומיום שלי. כמו כן ברשומות התייחסתי להמון נושאים שהשכלתי במהלך לימודי בתואר השני. במהלך בחירת הרשומה נחשפתי לעולם שלם חדש של ידע ותובנה שהעשירו אותי מקצועית ואישית. במהלך השבוע אספתי חומר, נחשפתי למידע ולהרבה תכנים, מגוון הנושאים לכתיבה היה רחב. רשמתי משפטים והערות שעניינו אותי עד אשר גיבשתי רעיון, דאגתי שהרעיון יבטא גם את הדעות האישיות שלי ויסכם את החומר המתייחס לידע שרכשתי מחיי היומיום ומאתרים שונים באינטרנט, הדבר היה חשוב בשבילי בכדי לשתף אחרים בדעות האישיות שלי, וגם בכדי לקבל תגובות של אחרים אם זה היה דרך הבלוג או בדרכים אחרות  על ידי העלאת הנושא בדו שיח שניהלתי עם הסובבים אותי.
אני לא אשכח את עזרתה של ד"ר גילה קורץ ראש החוג לתקשוב ואת גב' נעמי פורת אשר עזרו לי מאוד ותרמו לי דרך מתן הערות, הארות, וההתייחסויות שלהן שהיו מקדמות ולעניין. תמיד קיבלתי ביקורת בונה אשר עודדה אותי לבדיקה מעמיקה יותר והגבירה את המוטיבציה שלי ללמוד ולבטא את דעותיי האישיים.
אני רוצה לציין בגאווה רבה את תרומתו של הבלוג ככלי עזר בהתקדמותי המקצועית, התחלתי כסטודנטית ומורה בחטיבת הביניים ואני מסיימת היום את לימודי תואר שני כמדריכה בבתי ספר בנושא התיקשוב ומורת מורים בהשתלמויות אוריינות המאה ה 21 , מותר לי להיות גאה בעצמי כי לא וויתרתי לעצמי על אף הלחצים והעומס שליווה אותי במהלך תקופה זו, אך יכולתי לעמוד ולסיים את המוטל עליי בצורה מכובדת ומשביעת רצון. הבלוג היה בשבילי מקור לגאווה והנאה ,מאוד נהניתי בכתיבה שלי ומהכניסה שלי לבלוג שוב ושוב, וקריאתו פעם אחרי פעם, וכל פעם הייתי נרגשת מחדש כאילו זו פעם ראשונה ומגלה עוד ועוד דברים חדשים ומעניינים.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל מי שתרם לי במהלך הדרך וגילה התעניינות ותרם מעצמו ומזמנו האישי לקריאת הבלוג ונתן תגובות מעניינות. אומנם זאת הייתה נקודת הסיום של פרק זה בחיי מצד אחד אך בוודאי זו נקודת הזינוק שלי במקצוע התקשוב מהצד השני, ולא אשכח כי "מסע האלף מייל מתחיל בצעד הראשון..."
כולי תקווה שלא אכזבתי המרצות שלי ושעמדתי במשימה ובמטלות שהוצבו בפני בצורה הטובה ביותר..