עליית תנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה / וולנסקי

במהלך הקורס סוגיות במדיניות החינוך עם ד"ר וולנסקי,התבקשנו לסכם המאמר:
 The rise and the price of the standards movement  
מאמר זה מבקש לחשוף את מקורות תנועת הסטנדרטים מאז שנות השמונים כפי שהתפשטה במדינות רבות. המחקר התמקד בארה"ב ואנגליה.המחקר בוחן מגוון כוחות אשר השפיעו על תנועת הסטנדרטים – ביקורת ציבורית על ביצועי בתי ספר, ניהול מדעי, מסורת של סטנדרטים שהיו נהוגים במדינות מזרח אסיה שהובילו את העולם המערבי  לדפוס של מבחנים והערכה בינלאומיים.עוד המחקר בוחן את המחלוקת המתמשכת בהקשר של הסטנדרטים.המחקר מצביע על המחיר הפדגוגי הגבוה שמע' החינוך משלמת כתוצאה ממיסוד הסטנדרטים וכן מנתח עשרות שנים של נתונים סטטיסטיים אודות ציוני המבחנים המבוססים על מדיניות הסטנדרטים.

המאמר מגלה מגוון גורמים המשפיעים על הבניית ידע בחברה וטוען שמדיניות הסטנדרטים צריכה לקחת בחשבון משתנים כמו תרבות, כולל חברות מהגרים המפוזרות בכל מדינה.

במהלך שני העשורים האחרונים ובמהלך שנות השמונים והתשעים מע החינוך אימצה מדיניות של סטנדרטיזציה. תפיסה זו מנוגדת להשקפה ששאפה להעצים את כוחם של בתי הספר ומקצוע ההוראה, מנוגדת לשאיפה לקדם יצירתיות, לאפשר בחירה של בתי ספר עי הורים, לשפר את תהליך מינוי מנהלים. לפיכך ניתן לומר שמדיניות הסטנדרטיזציה הלכה רק חצי דרך לקראת המודרניזציה של מערכת  החינוך ונצמדה לשיטות ארגוניות מיושנות.

במהלך הרבע הראשון של המאה ה 20 היה ניסיון דומה של קיום בקרה מרכזית – המכונה ניהול מדעי. הניהול המדעי מתייחס לעובדים כאל מכונות שצריכות לבצע משימות מוכתבות ומתוכנתות מראש ונשלטות עי המנהל.

מסקנות המאמר:

עיקר הביקורת של המתנגדים היא לעצם הסטנדרטיזציה אלא למה שהיא הפכה – לדרך שבה הסטנדרטיזציה יושמה. באופן שהיא יושמה היא העמיסה יתר על המידה על המורים כן גרמה לירידה במוטיבציה בקרב התלמידים.מדיניות החינוך הזו הפכה למדיניות טוטליטרית הנשלטת עי המרכז ואינה מתירה למורה שיקול דעת. מעקרת את מקצועיותו.

תחושת החיוניות של הפרט במקום העבודה הוא הכרח . ההכרה בכוחו של הפרט הוא שמאפשר שינוי. בעולם החינוך בו מדיניות ניהול מדעי שלטת, אין הכרה בכוחו של הפרט- המורה- וכך לא ניתן לעשות שינוי אמתי. אם אין הרמוניה , אמונה משותפת ושביעות רצון  אין מוטיבציה והעובד-  במקרה של החינוך – המורה-  פועל מתוך כורח ולא מתוך אמונה ויצירתיות. החוויה של העבודה הופכת למשפילה.אחת הטעויות היתה שלא השכילו להבין את הקשר שבין מדיניות הסטנדרטים לתרבות שם היא התחילה- המזרח.במזרח, מדיניות הסטנדרטים עודדה תחרות ומצוינות. לא כן במדינות המערב. להיפך. השאיפה היתה נאיבית . לא לקחו בחשבון  את ההומוגניות התרבותית במזרח לעומת ההטרוגניות התרבותית במערב. 

הרפורמה בחינוך מבוססת על הקשרים טכניים בניגוד למתרחש בתהליך הבניית הידע במוח. למידה משמעותית דורשת חוויה, הזדהות , עניין, סקרנות, דחף פנימי. זה יכול להסביר מדוע מחקרים גילו שאין שיפור בביצועי בתי הספר למרות שכמעט שלושה עשורים עברו מאז תחילת מדיניות הסטנדרטיזציה.המטרה של שיפר הסטנדרטים נשארה בעדיפות ציבורית עליונה. החברה עדיין מחפשת את האמצעי הנכון והיעיל לשיפור.

מאמר זה ביקש לברר את הבעיות והפערים בין ציפיות לבין תוצאות.ארגונים רבים העוסקים בתחום החינוך ממשיכים לבדוק ולחקור את הנושא. ארגונים ציבוריים וארגונים פרטיים.

המסקנות מדברות גם על תחושת החיוניות של המורה כהכרחית.  ההכרה בכוחו של המורה היא המאפשרת את השינוי , אני בהחלט מסכימה עם המסקנות שמעלה פרופ' וולנסקי במאמר ובעיקר עם כך שיש להכיר בכוחו של המורה בכדי לאפשר שינוי . השינוי לא יוכל להתחולל ללא  המרצת המחוללים  , אי אפשר להתעלם  ממייצרי הכוח – המורים עצמם.